יום עמוס ומלא בדברים טובים

 10/5 -  יום שהתחיל בעבודות אריזה ומיון במרכז הלוגיסטי של בית המחסה לפליטים, המשיך ברכישת 300!!! ארוחות חמות לפליטים, והסתיים בעבודה בבית המחסה הציבורי של הפליטים.

יצאנו בבוקר לכיוון המרכז הלוגיסטי. שם גדול ומפוצץ למקום קטן ואינטימי. בדרך עברנו על פני שלט הרחוב קרוכמלנה פינת ווליצ'וב. שמות שמיד הזכירו לנו שאנחנו בעצם נמצאות בתוך גטו ורשה לשעבר.
במרכז הזה, המנוהל כולו על ידי מתנדבים, מרוכזים כל המצרכים והתרומות לפליטים. יש שם מעין חנות שבה ניתן לקבל את כל מה שדרוש:  מזון, מוצרי כביסה, מוצרי היגיינה, תרופות, מוצרים לתינוקות ועוד ועוד. קבענו להפגש שם עם מישה, מנהל המקום.
מישה חי בורשה כבר 5 שנים, אוקראיני במוצאו, שמאז פרוץ המלחמה מנהל את המקום הזה.  המרכז מציע כל מיני סוגים של תמיכה לפליטים: חלוקת ארוחות (שזאת העזרה הכי נדרשת), חלוקת מזון ומוצרים בסיסיים, ארגון מפגשים חברתיים, עזרה בהוצאת אישורי עבודה, ויזות למדינות אחרות ועוד. בעקבות מחסור במתנדבים, נסגרו שלושה מרכזים לוגיסטיים דומים, ומעט המתנדבים שנותרו, התקבצו כולם במרכז הלוגיסטי הקטן שאליו הגענו.
את מישה פגשנו במפגש עם בני הנוער בו השתתפנו בשבת לפני כמה ימים. מהרגע הראשון ראינו איש נחמד ולבבי,  כריזמטי ומעורר כבוד, שקט וצנוע. הוא בקיא ומתמצא היטב בכל מה שדרוש לטובת הפליטים, מתקתק את העניינים ושולט ביד רמה - אבל באנושיות ובעדינות - בכל המתרחש. הוא מנהל שני בתי מחסה, בכל אחד מהם קרוב ל-300 פליטים, וכמובן אחראי על צוות מתנדבים מדהים.
הגענו למרכז הלוגיסטי ומיד הצטרפנו לצוות. במשך כשעה וחצי עזרנו במיון וסידור ה"חנות": חילקנו אבקות כביסה לשקיות - 2 כוסות לכל משפחה, 1/2 ק''ג סוכר לכל משפחה, 10 תחבושות הגייניות לכל אשה, 1/2 ק''ג אורז לכל משפחה...
בכניסה ל"חנות" יושבת מתנדבת ועורכת רשימות במחברת, כותבת בכתב יד בטבלה מסודרת את שם המשפחה, המצרכים שנלקחו, כמויות... הכל עובד בצורה מאד מאורגנת. כל פליט שמגיע מציג את הדרכון כדי להוכיח שהוא באמת פליט ואוסף את המצרכים הדרושים לו ולבני משפחתו.

עוד לפני שהגענו למרכז, החלטנו ביננו שאת התרומה הגדולה שיש לנו נעביר באמצעות רכישת ארוחות לפליטים. מישה אמר לנו שזה הדבר הכי קריטי והכי נחוץ: משפחות צריכות 3 ארוחות ביום, כל ארוחה עולה כ-20 זלוטי (כ-17₪) לאדם.  מלאות התלהבות, הודענו למישה שאנחנו מעוניינות לתרום את הכסף לקניית ארוחות. התלווינו למלינה, מנהלת החשבונות, ולנטלי, אחת המתנדבות שתירגמה עבורנו את כל השיחות, אל עבר המסעדה  היחידה הממוקמת בצמוד למרכז הלוגיסטי. נכנסנו למסעדת פועלים מאד נוסטלגית, הוצאנו את הכסף והעברנו לבעלים סכום של 6000 זלוטי (כ-5000₪), כשליש מסך  התרומות שקיבלנו! על המקום קיבלנו קבלה שאותה העברנו למלינה, שבשלב הזה ממש התחילה לבכות מהתרגשות. כמובן שארבעתנו, הצטרפנו לדמעות ולהתרגשות. מבחינתנו, הסמליות של לחלק ארוחות חמות לפליטי מלחמה במקום שהיה פעם הגטו- סמליות זו - הציפה אותנו והיממה אותנו. היה רגע של התרוממות רוח.  ובכל אותו הזמן, ממשיך לצפצף הטלפון ומתריע שתרומות נוספות נכנסות לחשבון.  מרגע יציאתנו מהארץ, סכום התרומות הוכפל!!! וזה פשוט לא ייאמן וכל כך לא מובן מאליו.

מהמסעדה הלכנו כמה מאות מטרים אל עבר בית המחסה שבו מתגוררות קרוב ל-300 משפחות. מדובר בבניין משרדים שהוסב לבניין מגורים. בכל חדר/משרד ישנים 8 אנשים על גבי מזרונים. לפעמים בחדר אחד ישנן שתי משפחות או אפילו שלוש. לפליטים שנמצאים פה כמעט ואין חפצים אישיים. הם מקבלים שמיכות, מצעים ומגבות - הכל חדש (תוצרת איקאה!)  בחסות ממשלת פולין. כמו כן הם מקבלים שתי ארוחות ביום, שירותי כביסה ואת כל הציוד הדרוש להם.
בכניסה לבניין קיבל את פנינו אנדרו, ילד בן 22, סטודנט אוקראיני ליחסים בינלאומיים שלומד בורשה כבר 5 שנים. הוא מתנדב במקום  20 שעות בשבוע, ויחד עם צוות מתנדבים מצומצם מאד, מתנהל המקום. אנדרו נתן לנו משימה: החלפת מצעים בחדרים שהתפנו על ידי משפחות שעזבו את המקום, וכעת משפחות חדשות אמורות להכנס במקומן.  אנחנו כמובן חדרניות מיומנות מהבית, ולכן תיקתקנו מיטות/מזרונים לתפארת. קשה לתאר במילים מה חווינו במקום: אמנם המקום מנוהל היטב והכל נקי וחדש, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמשפחות חיות פה ללא פרטיות, ללא ציוד וחפצים אישיים, ילדים מסתובבים במסדרונות... אין לדעת מתי יעזבו, אם בכלל, את המקום ולאן ילכו. פולין מוצפת בכשלושה מליון פליטים וגם אלה שרוצים ויכולים לעבוד, מתקשים למצוא מקומות עבודה. השפה היא מכשול גדול. 
אנדרו סיפר לנו שצוות המתנדבים שמנהל את כל האופרציה הזאת מונה בסך הכל עשרה אנשים. הם זקוקים נואשות לעוד ידיים עובדות. לא נדרשת שום מיומנות - רק רצון טוב.
ללא ספק, ההתנדבות בבית המחסה היתה מטלטלת בלשון המעטה.  מרגישות ברות מזל להיות בצד הנותן.

נפרדנו מאנדרו ומצוות המתנדבים בתקווה לימים טובים יותר. הבטחנו שנעביר את פרטי המקום לבאים אחרינו

.