ולסיום - ורשה היפה

 12/5 - כמעט שבת שלום.... 

השעה 22:30 בלילה. מחר בשעה הזאת, נהיה כבר בבית במושב. סביר להניח שדקה אחת בתוך הכביסות והבישולים של הבית, תהפוך את חוויית ורשה והפליטים לזכרון רחוק, אבל כזה שיישאר אצלנו - בלי להגזים - לנצח.

אז רגע לפני שנפרדות מהעיר, ורגע לפני שסוגרות גם את הבלוג שלנו, רוצות לשתף גם בדברים הכייפים והשמחים שהיו לנו פה. בכל זאת, ארבע חברות - לא מפסיקות לקשקש, צוחקות, מדברות בקול רם, אוכלות טוב, נהנות מהעיר. 

אז הנה ורשה היפיפיה על קצה המזלג (והיו הרבה מזלגות בשבוע הזה...) שהאירה לנו פנים ומזג אויר וקיבלה אותנו בפריחה מהממת. 

לאחר שבוע פה אנחנו לגמרי מקומיות: מכירות את הרחובות, הגן של קורצ'אק הוא הגנ"ש המקומי שלנו, מכירות את פאלאס קולטורי מכל הזוויות.

ובכל מקום, בכל פינה בעיר, הנוכחות של המלחמה באוקראינה היא חלק בלתי נפרד מהעיר. הרגשנו גאווה גדולה לקחת חלק ולהיות שותפות במאבק הזה.

וכמובן שאכלנו במקומות הכי מפנקים ושווים. והרבה. אז הנה מקבץ אוכל לאינסטוש...

ובאמת שהכל היה טעים ומושלם אבל הארוחה הפולנית לסיום היתה אחת הטובות. מי שחושב שאוכל פולני הוא אפור ומשעמם - לא טעם כאלה פירוגי מימיו!! 

ובסופו של דבר, השבוע הזה היה בעיקר ורשה של אנשים. אנשים שפגשנו לרגע, נכנסו לנו ללב והפכו את כל החוויה הזאת למשהו גדול וכל כך משמעותי.

אניה, המדריכה הפולניה שחיכתה לנו וניסתה לעזור לנו.

הכומר טים, שיחד עם בלייק, עזרו לנו ליצור את הקשר עם מישה, וכך יכולנו להתחבר למרכז הסיוע לפליטים.

אחת הפגישות המרגשות עם אמא ושתי בנות, שמספרות לנו את סיפורן, ובכלל מסתבר שהן יהודיות..

 

אנה וזואי - שתי נערות בנות 16 שנמצאות בורשה לבדן אצל קרובי משפחה. מאז תחילת המלחמה לא נפגשו עם הוריהם.. והן מתנדבות למען הפליטים. 

האיש והאגדה - מישה היקר.

כמה טוב שיש בעולם אנשים כמוהו.

נסטיה, מנהלת החשבונות במרכז, ילדונת צעירה שכמובן מתנדבת - בכתה והתרגשה לתת לנו את הקבלה על רכישת הארוחות. 

נטלי, דוברת האנגלית הכמעט יחידה במרכז. ליוותה אותנו ותרגמה עבורנו כל מילה.

יואל, עוד חבר על הדרך, שברגע אחד קיבלנו גם ממנו עוד תרומות. 

וגם אולגה, חברתנו המלצרית. ממש בסמיכות למלון, מצאנו מסעדה איטלקית קטנה ויפיפיה. קיבלה את פנינו אולגה המקסימה, שמיד הפכה לחברה שלנו. באופן מפתיע - גם היא אוקראינית שחיה פה כבר 5 שנים ומאוד התלהבה לשמוע על ההתנדבות שלנו. היה לנו כל כך טעים וכל כך כיף, שחזרנו בערב האחרון שוב לבקר. 

והיו עוד מלא אנשים - כאלה שפגשנו לשניות ספורות וכאלה שקצת ליותר. זה באמת היה שבוע של מלא שיחות ומפגשים אנושיים: במעליות במלון, בחדר האוכל, בחנויות, במסעדות, במרכזי הסיוע, בבית חב"ד - בכל מקום ברחבי ורשה. וזה אולי הדבר הכי גדול שהיה בשבוע הזה: הרגשנו שכל כך הרבה אנשים שותפים לחוויה הזאת שלנו.

בתחילת השבוע, כשרק הגענו, פתחנו את הבלוג הזה. רצינו שתהיה לנו מזכרת מהשבוע הזה ובכלל לא דמיינו את העוצמות והגלים שיהיו לכל הסיפור הזה. רצינו להיות "כפית קטנה" שתעשה משהו - בחלומות הכי ורודים לא תיארנו לעצמנו כמה "כפיות" נוספות יצטרפו אלינו ויעשו את ה"משהו" הזה אתנו. 

מרגש לכתוב את הדברים האלה ועוד יותר מרגש לדעת שהכל אמיתי, ושהצלחנו, לרגע קטנטן, לעשות שינוי.

תודה לכל מי שעקב אחרינו והיה איתנו בשבוע הזה. מפה, הכל פתוח ויש עוד הרבה מה לעשות. 

נפרדות בהערכה גדולה ובהתרגשות,

דינה, ענת, הדר וגליה