"יום האם" במרכז סיוע לפליטים

10/5 - את הבוקר פתחנו בנסיעה חוזרת למלון הילטון דאבל טרי לפגוש את החברים החדשים/ישנים שלנו: שטערנא, פריידה, צבי דוב, מושקי, תמר, דוד וכל יתר הילדים המתוקים. ביקרנו אצלם ביום ראשון ומאז הרבנית רוחי איתנו בקשר רציף. הילדים ממש רצו שנבוא שוב, והאמהות שלהם עוד יותר. היה להן זמן חסד - שעתיים של שקט. מסתבר שזמן לעצמך זה מצרך יקר כשאתה פליט על מזוודות... הבטחנו לרוחי שנחזור וקבענו איתה להיום בבוקר. המפגש עם הילדים היה מרגש - הם חיכו לנו בקוצר רוח ושמחו לקבל מאתנו ערימה של משחקי חצר, במיוחד את בועות הסבון. שמחנו לפגוש היום עוד שלושה ילדים חדשים שהגיעו אתמול למלון, שלושתם השאירו מאחור את אביהם והיו מאד עצובים ועצורים. לאט לאט, גליה הצליחה לדובב אותם ואפילו להצחיק אותם. כמובן שיצאנו איתם לדשא ועשינו קצת פעילות לחילוץ עצמות. לאחר שעתיים, סיימנו את הפעילות עם הילדים, נפרדנו מהם ומרוחי וקבענו להפגש מתישהו בארץ.

לאחר הביקור בהילטון אנחנו ממהרות בחזרה למלון שלנו. צריכות עוד להספיק לקנות עוגות וכיבוד לערב נשים שאנחנו משתתפות בו הערב. קנינו ארבע עוגות טעימות במיוחד הוספנו לחבילות הנשים עוד סוכריות על מקל בשביל הילדים. 

עוד סיפור קטן ונחמד שקשור לחבילות: באחד הבקרים במלון, בזמן שישבנו לארוחת הבוקר, ניגש אלינו גבר ישראלי מבוגר, הציג את עצמו בשם יואל, אמר ששמע עברית ומתוך סקרנות שאל אותנו מה מטרת הביקור שלנו. סיפרנו לו שבאנו להתנדב והוא כמובן התלהב. בירכנו אותו לשלום והמשכנו בארוחת הבוקר. גליה, עם תחושת בטן חזקה שהאיש הזה יכול לעזור לנו, החליטה להצטרף אליו לקפה ולעבור לשולחן שלו. התחילו לדבר בינהם (אנחנו בינתיים הסתכלנו מהצד משועשעות מהסיטואציה). תוך 10 דק' כבר ידענו את כל סיפור חייו. מסתבר שיואל מנהל רשת חנויות למוצרי שיער פה בורשה, איש עסקים רציני ובעל אמצעים. גליה מיד סיפרה לו על ערב הנשים שאנחנו מארגנות ועל ערכות הטיפוח שהכנו. היא הציעה לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים לעזור לנו, ויואל הבטיח שיעזור.. אתמול בערב יואל התקשר מהחנייה של המלון: "בואו לקחת ארזים".  קיבלנו משלוח מפנק  של עוד כמה ארגזים עם מוצרי טיפוח לשיער. מיד פרקנו את הארגזים הוספנו את המוצרים לחבילות שכבר הכנו. אז תודה גם ליואל.

בחזרה לענייננו. בשעה 17 מגיעה המונית הגדולה שהזמנו, בעצם אלו שתי מוניות כי כמות החבילות לא נכנסו במונית אחת, אנחנו מעמיסות את כל החבילות ויוצאות למרכז הלוגיסטי בו ביקרנו אתמול. 

 במגרש החניה חיכו לנו בשורה מישה ועוד חמישה חבר'ה שבאו לעזור בפריקת החבילות מהמוניות. העיניים שלהם נפערו לרווחה, הם היו המומים מהמחווה וקיבלו אותנו באהבה. נשים שכבר הגיעו למקום, יצאו החוצה לראות  מאיפה מגיעות כל החבילות וחיבקו אותנו בנשיקות וההתרגשות.  בזמן שאנחנו פורקים את המוניות, דינה וענת רצו למסעדה שבה רוכשים את הארוחות והספיקו לשלם עבור עוד 550 ארוחות חמות!!!

נכנסנו לקומת המרתף, שבה יש מקום שאפשר להתכנס בו, מעין מועדון חברים. נדהמנו לגלות שהגענו בעצם לאירוע שבו ישבו כ- 100 נשים ונערות סביב שולחנות ערוכים וחגיגיים, עם פירות, עוגות ומשקאות קלים. הנשים קיבלו את ה"שליחות מישראל" במחיאות כפיים וקריאות התפעלות. הושיבו אותנו בשולחן הכבוד ליד הבמה המאולתרת. הערב הזה היה בעצם חגיגה לכבוד יום האם ולכן גם נערכנו לכך. היו קטעי קריאה, סרטון כלשהו על אמא (בסגנון סרטי התעמולה הסובייטית של תחילת שנות ה-40), חידון בנושא שמות של צמחים ונשים מהתנך (בואו נגיד, ברמה "גבוהה" של בית ספר יסודי), קטע שירה מקסים של שלוש בנות ועוד כל מיני דברי עידוד ותקווה. במהלך הערב כולו, נטלי המתורגמנית ישבה איתנו בשולחן ותירגמה את כללללללל הערב - כולל את מילות השיר. ואז, הגיע שיאו של הערב: הזמינו אותנו לעלות לבמה. נרגשות ונבוכות העברנו בינינו את המיקרופון וכל אחת מאתנו בתורה אמרה כמה מילים - מאיפה באנו, מה מטרת הביקור שלנו, על העזרה של הקהילה שאותה אנו מייצגות - כן, כן אלה אתם!!  מיד כשסיימנו לדבר, הבנות החלו לחלק את אריזות השי שהבאנו. החלה זרימה של הנשים לעברנו. אחת אחת הן ניגשו עם דמעות בעיניים, חיבקו ונישקו אותנו, דיברו איתנו, היה "מינגלינג" מבורך. הן סיפרו לנו על חוויותיהם ושאלו מלא שאלות עלינו. הצטלמנו איתן, שרנו ביחד ואז הגיעה אשה נחמדה עם מתנה - עבודת יד - שהכינה במו ידיה עבורנו.
מה נאמר, היינו חנוקות מהתרגשות לכל אורך הערב המקסים הזה. ללא ספק זה היה שיאו של השבוע שלנו. לא ציפינו אפילו בתכנון הכי אופטימי שנזכה להשתתף בערב נשים שכזה.

כשיצאנו, נפרדנו בהתרגשות רבה ממישה ונטלי. מישה בירך אותנו ואת כל האנשים הטובים שהיו שותפים לתרומה הכל כך נדיבה שקיבלו. 

צעדנו בחזרה למלון שלנו מלאות הערכה על השבוע הזה. הרגשנו שעשינו משהו קטן אבל גדול. אף אחת מאיתנו לא דמיינה לרגע שהיוזמה המאד צנועה שלנו תגדל למימדים האלה. מי היה מאמין שנפגוש פליטים ונצליח "לגעת" בהם, לעשות למענם - באמת בצניעות.

לא היינו יכולות לעשות את כל זה ללא התמיכה הסוחפת והמטורפת של חברינו במושב ובאיזור. נדהמנו כל יום מחדש מגודל התרומות ומכמויות הודעות הפרגון שקיבלנו. הרגשנו שכל כך הרבה אנשים עומדים מאחורינו ולגמרי איתנו. וזה נתן לנו הרבה כח. וכל כך ריגש אותנו.
כל אחד מכם שפירגן, תרם, חשב עלינו - כולכם הייתם "כפית קטנה" נוספת  בדבר הזה. ועכשיו רק נותר "להעביר את זה הלאה"...